מה חשוב יותר תיק מסמכים או בלון אדום ?

אתמול הרגשתי שאם עוד פעם אחת אני שומעת על בחירות שלישיות או אסדת לוויתן אני נכנסת מתחת לפוך ולא יוצאת ממנו עד הקיץ .

במקום זה ביקשתי מהמתבגרת לבחור לנו סרט לצפייה משותפת.

לשמחתי היא בחרה בסרט "כריסטופר רובין"

התכרבלתי לידה מתחת לשמיכה וצללנו יחד אל הקסם  של כריסטופר רובין שהיה ילד מלא בדמיון ואהב יותר מהכל לא לעשות כלום ,

כריסטופר התבגר והיום הוא אבא שהיה חייל במלחמה הנוראית ההיא ועובד בתפקיד ניהולי .

הוא  אבא טרוד ועסוק מדי שכמעט מאבד את הקשר עם בתו .

למזלו, פו הדב וחבורתו הפרוותית מצילים אותו ומזכירים לו שחברים ומשחק הם טובים לנפש, למשפחה ואפילו לעסקים.

יש בסרט המון משפטי זן גאוניים ומתוכם אני זוכרת את מה שמתחבר אלי כמובן.

למשל המשפט שבו פו שואל את כריסטופר:

למה תיק מסמכים יותר חשוב מבלון אדום ?

בארון הספרים שלי ניצבים בגאון שני ספרי ילדות שיש לי קראש רציני עליהם .

פו הדב  ואליס בארץ הפלאות.

הבנות שלי שותפות להתלהבות מהחוכמה ופילוסופיות החיים שמוטמעות בספרים האלו  בעיקר בזכות העיבודים הקולנועיים .

                                                     היכולת  להתלהב מסיפורי ומשחקי ילדים היא החלק שמאפשר לי להמשיך ליהנות ולהתחדש אחרי שנים רבות שאני מעבירה סדנאות משותפות לאמהות ובנות .

                                            כנראה  שזה גם החלק שגרם  לי ליצור  את קלפי אני ואת לתקשורת עם מתבגרות באמצעות משחק.

מאחורי המשחק יש מחשבה אבל לפני הכל צריכה להיות הנאה

בקבוצות לאמהות ובנות אני מכינה מראש את הקבוצה שכאן  גם האמהות משתתפות.

 כשאני מבקשת לקום על הרגליים כי הגיע הזמן לשחק הבנות קמות מייד, לאמהות לוקח רגע ואז הן מצטרפות .

חלק חלק מהאמהות עפות על זה וחלק מתבוננות על עצמן במבוכה ומרגישות קצת לא במקום.

                                                                                           הן צריכות לנער את דמות האמא שהגיעה לכאן רק בשביל בתה ולהיות בשביל עצמן.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                               ככל שהמפגש מתקדם ואנחנו ממשיכות במשחקים של תקשורת אני שמה לב לצחוק ולהנאה. בסוף יש גם דמעות וחיבוקים נרגשים .

לא מעט אמהות ניגשות בסוף המפגש ואומרות לי שהן הגיעו סקפטיות וחשדניות . אני לא אוהבת דברים כאלו, הן אומרות,

אני אישה צינית שלא מתחברת למעגלים של נשים, דמיינתי אותנו מתחבקות ומדברות על אחווה נשית וקיבלתי צמרמורת .

       באתי כי אמרו לי לבוא וכל הקבוצה באה,  להפתעתי ממש נהניתי.

                                                                                                                       כי בסוף בלון אדום  משמח יותר מתיק מסמכים

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

nineteen − eleven =