ויקפדיה פינת פרוייד

על הצורך האנושי להבין מה יש לי  ולמה אני מרגישה שונה ומוזרה

 והקלות הבלתי נסבלת של אבחוני ויקפדיה .

אשתי אמרה לי שאני כנראה על הרצף האוטיסטי

החבר שלי אמר לי שאולי יש לי  OCD

אני חושבת שאולי יש לי חרדה חברתית ,  עניתי על שאלון באינטרנט יצא שיש לי חצי חרדה

משפטים כאלו ודומים אני שומעת בקליניקה .

לפעמים המשפטים האלו מופיעים  ממש בתחילת קשר טיפולי לפעמים אחרי שהקשר העמיק ואז יוצאת האמת לאור :

" משהו אצלי ממש לא בסדר , אני לא נורמלי/ת "

כמו למשל אצל ר.

ר . בת ה-22 הגיעה לטיפול בסערה גדולה . אמא שלה סיפרה לי שיש לה מחשבות אובדניות והיא וחותכת את עצמה. היא  ניתקה קשר מחברים  וכמעט לא יוצאת מהחדר.

האמא הייתה מבוהלת , היא ראתה את בתה נמצאת בתוך מערבולת מפחידה , אבודת דרך ועם סימפטומים מפחידים .

ר תיארה מחשבות אפלות בלילות שלא נותנות לה מנוחה . היא לא ישנה וממעטת לאכול המשפטים שלה היו לא ברורים והביטויים שהשתמשה בהם היו מובנים רק לה .

היא הפקידה את עצמה לטיפול , התמסרה במהירות . פעמיים בשבוע .

רק את כאן בשבילי היא אמרה לי .

הקשבתי , ניסיתי למצוא פשר בתוך הקשר .

ר פחדה שהיא ממש לא בסדר , היא הרגישה שהיא משתגעת .

היא בדקה ברשת כל מיני סימפטומים שיש לה ונבהלה עוד יותר .

היא גילתה שאולי יש לה  דיכאון , הפרעת אישיות דו קוטבית, סכיזופרניה , הפרעת אישיות גבולית ועוד כל מיני שמות מפחידים .

סיפרתי לה  שבמהלך ההתמחות שלי עבדתי עם פסיכיאטרית מאוד וותיקה , הפסיכיאטרית הזו עשתה תהליך אבחון ארוך וקשוב.

כמו בלשית היא האזינה , הקשיבה , חקרה ושאלה . היא לא אהבה להחליט  ולאבחן מהר .

האיבחון העצמי  אולי עוזר לנו לחשוב מה יש לנו , ממה אנחנו סובלים,   הוא עוזר לנו גם  להתמודד עם אי הוודאות והפחד אבל יחד עם זה, האבחון עשוי לצמצם את החשיבה שלנו  .

נזכרתי שכשהייתי סטודנטית צעירה לקחתי קורסים באבחון פסיכופתולוגיה .

מרוב בהלה הצלחתי להדביק חלק גדול מההפרעות הנפשיות שפורטו בקורס לבני משפחתי ואפילו לי .

אה …. אמרתי לעצמי : הדייקנות הזו היא בטח OCD ,

רגע מה זה הבכי הזה של התינוקת שלי , היא בטח סובלת מהתקשרות לא בטוחה , חוסר השקט הזה בטוח מעיד על סימנים של ADHD .

הייתי סטודנטית מאוד חרדתית .

היום אני חושבת שלפני שיש אבחנה יש אדם גבר או אישה .

באנגלית זה נשמע יותר טוב: "  human being"

. ומה קרה עם ר ?

בואי נכיר אותך אמרתי לה.  נושיט אלייך יד ונראה מה קורה .

גילינו יחד שהיא  משתוקקת לאהבה וקבלה .

היא רוצה אהבה צמודה , קרובה .

היא מייחלת לאהבה שתהיה כמו השמש , כזו שתחמם אותה ללא תנאי , שתחמם אותה גם אם היא מבולבלת , גם אם היא מפוחדת ואבודה , גם אם היא נעלמת .

אהבה שאינה תלויה בדבר .

ככל שהיא הרגישה שהיא מקבלת את האהבה בטיפול , נעלמו הסימפטומים .

בהדרגה הסתדרו גם החיים שלה . היא מצאה זוגיות שטובה לה , התחילה לעלות על מסלול חיים נורמטיבי והמשפטים שלה הפכו להיות מאוד ברורים לי וגם לה .

בסוף – כמעט כולנו זקוקים לאהבה כזו .

האמת שזו האבחנה היחידה שעליה הייתי סומכת אם הייתי קוראת אותה בויקפדיה .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

one × 1 =