למה את לא קובעת עם חברות?

"בתקופה האחרונה, הבית התרוקן מצחקוקי חברותיה של בתי. הטלפונים מסתכמים בבקשה לתת שיעורים לנערה זו או אחרת מהכיתה ואין מסיבות, אירועים או בתי קפה".
כך מספרת לי אמא שבאה להדרכת הורים : "אני מסתובבת סביבה מודאגת ולא יודעת מה להגיד. האם יתכן שהיא כבר לא אהובה ומקובלת כשהייתה ? ואולי חס וחלילה היא עוברת חרם בכיתה ?"
והיא ממשיכה: "אני שואלת בעדינות מה קרה, למה את לא קובעת עם חברות ?"
ומקבלת כתשובה: "תעזבי אמא , אין לי זמן… "

women
האם המודאגת מפעילה את חושי הבילוש והדאגה, המכונים במחוזותינו החוש האימהי השישי:
מורידה אותה בביה"ס ומתבוננת כיצד חברותיה מגיבות אליה. מסמנת וי, הכל נראה תקין, הן שמחות לקראתה והיא לקראתן.
אולי הווטסאפ הכיתתי  יעזור ? היא נכנסת לקבוצה שלה בלי בושה וקוראת. יש שם רשימה מרשימה של "חחחחחחחחחחחחחח"  אבל שום רמז לחרם. מדברת גם עם היועצת והמורה – גם הן לא מוצאות סיבה לדאגה.
והילדה ? בשלה. לא יוזמת מפגשים, לא מרימה טלפונים .. דממת אלחוט.
"את יודעת ?" אומרת לי האם המודאגת, "כשהיא הייתה קטנה הדבר שהטריד אותי יותר מכל היה " מה יקרה אם היא לא תהייה מקובלת ? עבדתי שעות נוספות ביצירת רשת חברויות עבור בתי, בערך מהרגע שהיא ניתקה את פיה מהבקבוק. תאמתי מפגשים עם אמהות אחרות, השתעממתי בחברתן, הייתי מוכנה לשאת מריבות על צעצועים, לכלוך ובלאגן בבית, העיקר שאראה שיש לה חברות. זה התחיל בגיל שנתיים ובעצם לא הסתיים עד היום".
אמנם כשהיא גדלה – נרגעתי, ראיתי שהכול בסדר, שהיא חברותית ואהודה, נמצאת בקבוצת המקובלות בכתה, איזה כיף לה ולי.
אבל, פתאום משהו מזדחל ושוב עולה הדאגה, אולי היא לא מקובלת ? אולי היא סובלת ולא מספרת ?"
סיפרתי לה, לאם המוטרדת, על דברים שמספרות לי הבנות בקבוצות ובסדנאות אותן אני מעבירה. בדרך כלל הן מופיעות כחברות מגובשות, החברות הכי טובות נרשמות יחד לסדנאות, כדי להיות זו עם זו ולבלות עוד זמן איכות משותף. אחרי מפגש או שניים מתוק ואידיאלי מתחילים לצוץ הסדקים ביניהן, עולה ומופיעה התנהגות שאינה מכבדת, חוסר קשב, פגיעה שהן סוחבות מחצר בית הספר ("באתי לדבר איתך ואת סובבת את הגב ודיברת עם חברה", "את מסננת אותי כבר שבוע בטלפון", "את חברה בקבוצה סודית בווטסאפ  ולא הזמנת אותי להצטרף" ועוד…).
מחד, הן תופסות את עצמן כחברות, יוצאות יחד, מבלות, הולכות לאותם חוגים, ומאידך הן חשות שרגשותיהן האמיתיים מושתקים ואינם באים לידי ביטוי כי זה לא מקובל לדבר על זה שהן מסתובבות בקבוצה צוהלות כלפי חוץ ובוכות מבפנים. חשוב להבין שאין כאן כוונת זדון אלא חוסר מיומנות ומודעות – בגיל הזה השפה הרגשית אינה שגורה על פיהן ("אוף, את לא מבינה, אף אחת לא מדברת ככה באמת") ורובן לא מסוגלות להכיל את חברותיהן בזמן שהן כל כך עסוקות בעצמן ובסערות האישיות שלהן. החטא שלנו כמבוגרים הוא, שבגלל שהעולם שלנו מעדיף לעסוק בהישגים, אנו לא מודעים לכך ולא מתפנים להדריך אותן במיומנות תקשורת והקשבה לזולת. תשאלי את בתך מתי בפעם האחרונה דיברו איתם על אמפטיה בשעורי חינוך (אם בכלל השיעור התקיים).
"אז את מבינה", אמרתי לאם המודאגת "פשוט קר שם בחוץ. ואז, כשבתך באה הביתה ייתכן והיא פשוט רוצה שקט. היא עייפה ממשחקי הכוחות ומהמאבקים הסמויים והגלויים שאינם פוסקים לעולם, היא עייפה מההתעלמות מהצרכים הרגשיים שלה ובמיוחד היא עייפה מההתעלמות של עולם המבוגרים שמדבר איתה בעולם של תוצאות ותפוקות על פי המשוואה:  תלמידה מצטיינת + מקובלת = הכל בסדר, אבא ואמא יכולים להרגע.
אז תני לה לנוח ולהירגע, הרי בדיוק בשביל זה יש לנו בית ומשפחה. וגם אם היא עושה את זה מול סדרות נעורים בטלוויזיה, זה בסדר, הסדרות האלה מצחיקות ומאפשרות להן לראות שגם לסלינה גומז היפה והחכמה לא תמיד קל בחיים".
הכותבת היא אם לשלוש בנות, מטפלת ויועצת לנוער והורים המתבגרים ביחד, מנחה באהבה סדנאות לבנות ואמהות בגיל ההתבגרות .

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

nine + eighteen =