על בדידותם של ילדים ומתבגרים בחופש הגדול
יש ילדים שפורחים בחופש ויש ילדים שקמלים בחופש.
יש ילדים שבבית הספר מתקיימות האינטראקציות החברתית היחידות שלהם וכשיוצאים לחופש הם נותרים בבדידותם.
הבעיה עם הבדידות, שנורא קשה לפרוץ אותה ללא עזרה.
חברתה הטובה של הבדידות היא הבושה. הילדים שלנו מתביישים בבדידות שלהם, הם קצת מכחישים אותה, מספרים לנו ולעצמם כל מיני סיפורים, הם ניסו ליצור קשר עם חברה ובדיוק היא לא ענתה, כל החברים שלי בחו"ל, אף אחד ממילא לא נפגש עם חברים כולם משחקים און ליין.
גם לנו לפעמים נורא נוח להאמין להם, להתעלם מהבדידות שלהם ולהמשיך לקטר על זה שהם כל היום מול מסכים. לפעמים המסך הוא הדרך היחידה שלהם לא להרגיש את הבדידות.
דווקא בחופש, כשיש המון זמן הבדידות צפה ועולה במלא עצמתה. העובדה שהם מסתכלים באינסטוש ורואים את כולם על חוף הים מבלים וצוחקים בטח לא עוזרת להם.
לפעמים זה חולף מעצמו ונערה או נער מצליחים לפרוץ את מעגל הבדידות, פעמים רבות זה לא חולף בפני עצמו.
כולנו זקוקים לקשר ולמגע אנושי.
אני שומעת בקליניקה לא מעט סיפורים על התמודדויות חברתיות קשות ומייסרות ואני בטוחה שמאוד קשה להחזיק לבד את ההתמודדות הזו, רוב המתבגרות בוחרות להגן על ההורים מהכאב ולא לספר את מה שעובר עליהן ובכך הן גם מגנות על עצמן כי צריך כח ועוצמות נפש להגיד לעצמי שאני בודדה, שאני משתוקקת לקשר אבל כל אינטראקציה חברתית פוגעת בי ולכן אני בוחרת לא לצאת מהבית.
אני ממליצה לטפל, ודווקא עכשיו כשיש זמן והן או הם כל כך זקוקים לקשר.
