מה חושב המטפל ?

מה חושב המטפל?

הורים מבקשים טיפול עבור הבן המתבגר שלהם. הם מגיעים אל המטפל/ת ומספרים על הנער, שהתנהגותו מדאיגה אותם מאוד.

המטפל מקשיב, רושם, שואל שאלות ומהנהן בראשו מדי פעם.

לפעמים הוא מבקש עוד פגישה עם ההורים, ולפעמים הוא מבקש מייד לפגוש את הנער.

אבל מה באמת חושב המטפל? מה קורה במעמד הפגישה בין הורים למטפל?

לשם עיסוק בסוגיה הנ"ל אזמין לטיפול את שמשון השופט המקראי (שמשון הגיבור). נשמע מהוריו על מערכת היחסים המשפחתית ונעלה באוב את רוחו של דונלד וינקוט, שילוהק לדמות המטפל.

ואם כבר הזמנו את וינקוט, נאפיין אותו כאחד מאבות הפסיכואנליזה – אבא חביב צנוע וסימפטי שהקפיד להישאר נקי ממלחמות האגו שאפיינו את ענקי הפסיכואנליזה. איש עם כוונה טובה וכתיבה לא ברורה, ובכל זאת תלמידי פסיכולוגיה אוהבים אותו מאוד בזכות מושגים מתחום מערכות היחסים. דווקא הוא, שלא היו לו ילדים משל עצמו, דיבר על הצורך ב"מושקעות אימהית ראשונית" בתחילת חיי התינוק, אותה התמסרות מוחלטת הנדרשת מההורה כדי לחוש את צורכי התינוק כאילו היה חלק מגוף ההורה. אבל כדי שלא להפחיד אימהות שממילא חסרות ביטחון, ויניקוט הרגיע עם המושג "האם הטובה דיה" (Good Enough Mother). הוא הסביר כי אין דבר כזה הורות מושלמת, וכי בכל מערכת יחסים יש טעויות; ויניקוט טען שדווקא מהטעויות והכישלונות הקטנים התינוק והוריו מתפתחים.

אחד המושגים החשובים של ווינקוט הוא "המרחב המעברי ". מדובר במקום ממשי או דמיוני עבור ילדים ומבוגרים , מקום שבו ניתן לשחק ליצור ולחלום .

כך שגם אני נענית להזמנתו של ד. וינקוט ומשחקת בתוך הטקסט בחופשיות, כבתוך מרחב מעברי ללא התחשבות בזמן ובמרחב.

כששמשון הגיבור פגש את ד. וינקוט

האופן שבו ויניקוט מנתח את הקשר בין הורים לילדים נוגע ישירות לאופן שבו אנו מנהלים את חיינו הבוגרים. הוא חקר את הכאב של תחושת הריקנות  תחושה המופיעה כאשר אנו מרצים אחרים באופן מוגזם. הוא תרגם זאת באמצעות המושגים רבי העוצמה 'העצמי האמיתי והעצמי הכוזב .

העצמי הכוזב הוא המסיכה שאנו מרכיבים כדי לשרוד ולהתאים, במיוחד כאשר צרכינו האותנטיים לא נענו. זוהי ההישרדות של מי שוויתר על מי שהוא באמת. כאשר אנו מוותרים על העצמי האמיתי (זה שמביע את הצרכים, הרצונות והיצירתיות האותנטיים שלנו ) נוצר אותו ריק כואב שאנו מנסים למלא.

ההבנה הזו תאפשר לנו לראות את הדרמה של שמשון לא רק כסיפור גבורה אלא כסיפור של אדם שנאבק לחיות את חייו שלו, תחת הנטל הכבד של ציפיות אלוהיות.

סיפורו של שמשון השופט המקראי נפרש על פני ארבעה פרקים בספר שופטים (י"ג–י"ז). מדובר בסיפור יוצא דופן בתנ"ך, אשר הצית את דמיונם של סופרים, מחזאים ומשוררים רבים והיווה השראה ליצירות רבות. ספר שופטים פורס לפנינו את התקופה שאחרי כיבוש ארץ ישראל בידי יהושע בן נון, חלוקת הארץ לשבטים ועד עליית שמואל ושלטון המלכים. באותה תקופה מתאפיין העם בהתנהגות של נער מתבגר ממוצע: עם ישראל עובד עבודה זרה והתנהגותו המוסרית רעה בעיני ה'. העם מעלה את זעמו של ה', אשר מעניש אותם ע"י שיעבוד לעמים זרים כצפוי: העם זועק לעזרה, ובתגובה ה' שולח להם ישועה באמצעות שופט, אשר לרוב הוא לוחם, פוליטיקאי ושופט מוסרי.

הפירוט המקראי של מערכת היחסים בין שמשון והוריו, ומערכות היחסים הרומנטיות שלו, הציתו את דמיוני ולכן הזמנתי את הוריו של שמשון אל הקליניקה של וינקוט.

נתחיל בהתחלה:

הוריו של שמשון – מנוח ואשתו, אשר לאורך כל ארבעת הפרקים בספר שופטים היא חסרת שם.

מהרגע שוינקוט קיבל את פניית ההורים ניצתה סקרנותו, והוא התחיל לאסוף סימנים ולחשוב מחשבות. כשם שמערכת היחסים עם התינוק נוצרת עוד טרום לידתו, כך נוצרת מערכת היחסים הטיפולית עוד לפני המפגש הפיזי בין מטפל למטופל. הדמיון עובד שעות נוספות וההעברות נוצרות מהרגע שהטיפול נהרה במחשבה:

וינקוט ממשש את המברק שהגיע בעזרת ציפור לבנה – אולי תנשמת, אולי יונה, כי וינקוט לא ממש מבין בציפורים אבל כן מבין אנשים. הוא שואל את עצמו: מה גורם לזוג הורים שמתגוררים בחבל ארץ חם, מאובק ורווי מלחמות, לפנות אליו שיושב בקליניקה שלי שנמצאת מרחק שנות אור ותרבות ?

וינקוט מכיר את הייאוש של הורים ואת רגשות האשם, שבד"כ מסתירים תחתיהם רגשות קשים ולא מעובדים.

הוא מצית מקטרת ומהרהר.

שמו של האב מעניין מאוד. כיצד מסתובב אדם בעולם עם שם אשר מסמל מוות? האם זה שמו, או שאולי הסופר המקראי מסמן לנו את אופיו? ואולי מדובר ברמז מטרים למערכת היחסים עם בנו?

והאישה, אמו של שמשון, מדוע היא דמות ללא שם?

הוא בוודאי ישאל את עצמו האם מדובר בהבניה חברתית? כזו הרואה את תפקידה המרכזי של האישה כאשתו או אימו של הגיבור, ולכן אין צורך לכנות אותה בשם? ואולי מדובר באישה כל כך מחוקה שאינה רואה את עצמה כישות עצמאית, וכך היא מתהלכת בעולם ובתוך מערכות היחסים שלה?

אני מדמיינת את וינקוט שלנו מתבונן מחוץ לחלונו אל עץ הדובדבן שביקש לנטוע בחצרו. פריחת הדובדבן מעוררת בו שקט ושלווה. בין פגישה לפגישה הוא מביט בעץ, נושם ומהרהר.

הנקישה על הדלת מעירה אותו משרעפיו, והוא מודה למזכירה הנאמנה שמכניסה למשרדו זוג אנשים לא צעירים ועייפים. הבגדים בלויים ומאובקים ואינם תואמים לאופנה הבריטית, אבל זה מובן – כי מי מתלבש בז'קט קורדרוי בארץ ישראל החמה והמאובקת?

עינו של וינקוט צדה את הליכתו המהססת של מנוח, אשר נכנס באיטיות אחרי אשתו. היא מובילה את הדרך, גווה זקוף וגזרתה מלאה.

וינקוט מזמין את בני הזוג לשבת על הספה החומה והמחבקת שלו. הם מהססים לרגע ומתיישבים באנחה של הכרת תודה.

"באתם מרחוק," הוא שואל?

"רחוק מאוד," הם יגידו, "מצרעה שבחבל אשתאול בארץ ישראל."

וינקוט מהנהן ואומר: "אני מניח שאם באתם עד אלי, יש לכם דאגה גדולה וסיבה טובה לחצות ימים ואזורי זמן."

מנוח משתתק, ואשתו מביטה בו משתהה ואז פותחת:

"אתה צודק, יש לנו דאגה גדולה בלב. זה שמשון, הבן שלנו. הוא בן 16 עכשיו והוא מדאיג אותנו מאוד."

וינקוט ממלא את המקטרת, מצית אותה, נשען לאחור על כורסתו ומבקש בנימוס בריטי: "ספרו לי בבקשה על שמשון כל מה שעולה בראשכם."

"הוא ילד נהדר," אומרת האם ופניה מתמלאות אור.

"הוא גבוה וחזק," אומר מנוח האב. "יותר גבוה והרבה יותר חזק ממני."

וינקוט מבחין בגאווה בקולו.

"אבל זו בדיוק הבעיה," אומרת אשתו. "הכוח שלו."

"ומדוע הכוח זו בעיה?" שואל וינקוט.

"תראה," היא אומרת, "אנחנו אנשים צנועים ופשוטים, והוא עושה מה שהוא רוצה ובמיוחד עושה הרבה שטויות."

מנוח מחייך. וינקוט מציין לעצמו את החיוך הזה, שעלה לראשונה על שפתי האב. לעיתים רבות הורים משתפים פעולה באופן סמוי עם התנהגויות של ילדיהם. ההורים נוזפים ומענישים, אך ילדים קולטים מסרים לא מילוליים, כך שאם החיוך הקטן של מנוח מסמן את שביעות רצונו הסמויה מהתנהגותו של שמשון – הילד כנראה ימשיך בה.

"למה את מתכוונת כשאת אומרת שטויות?"

"תראה, לאחרונה הוא התחיל לצאת עם בנות, ובמקביל אנחנו רואים על הבגדים ועל גופו סימני מכות. זה הגיל וזה מה שמעניין בנים בגיל הזה, אבל הוא מתחבר רק עם נוכריות, הבנות של הפלישתים, ועם הבנים שלהם הוא מתקוטט."

"ולמה זו בעיה?" שואל וינקוט בתמימות.

"אתה צריך להבין שהפלישתים הם האויב שלנו וזו סכנה בשבילו. מה יש לו לחפש שם? למה לו לחפש צרות?"

"אני מבין שאתם דואגים לו מאוד. אולי תספרו לי עוד קצת. ספרו לי את סיפור לידתו של שמשון, אבל תתחילו בבקשה עוד לפני הלידה."

בני הזוג מביטים בו בבלבול. לו היו קצת יותר אמיצים, הם היו שואלים אותו מה הקשר בין סיפור ההיריון והלידה למה שהם מספרים לו עכשיו. הם באו לקבל עזרה ולא לספר סיפור, אך הם לא מעזים להתנגד.

כמו בכל מחזה, גם חייו של אדם מתחילים בהתחלה. מערכת היחסים עם התינוק נוצרת עוד לפני שהוא נהרה. פרויד טען שבין החיים שבתוך הרחם ובין הינקות המוקדמת יש המשכיות רבה יותר מאשר נראה בסזורה המרשימה (החתך) של תהליך הלידה. השפעה זו ניכרת לאורך כל החיים, כך שוינקוט ביקש לשמוע את הסיפור כדי להבין מה מניע את שמשון ולחשוב כיצד לעזור לו.

הם נשענים על הספה והאישה פותחת ומספרת:

"התפללתי לילד הזה שנים רבות. בכפר לחשו מאחורי גבי: עקרה, אישה לא שווה, רחמה יבש. בכל בוקר שתיתי משקאות מוזרים, רחצתי בנהר בליל ירח מלא, העליתי זבחים, בכיתי, התייסרתי והתפללתי עד שלא נשאר בי עוד כוח."

היא הביטה בבוז ובעייפות אל מנוח והוסיפה: "ביקשתי ממנו שיביא אישה אחרת, אבל הוא? לא רצה."

וינקוט מביט במנוח וחושב שאולי השם שלו קצת מתאים לו. האיש לא מזיז שריר בפניו.

האם ייתכן שהתקופה הארוכה בה המתינו לילד המיתה את תשוקת החיים של שניהם? שמחת החיים נעלמה ובמקומה הופיע בוז ודיכאון; אם כך, איך יוכלו להיות ההורים של ילד חזק וחי?

וינקוט חש חמלה גדולה והזדהות עם בני הזוג.

בנישואיו הראשונים לאליס הם המתינו שנים רבות לתינוק שלא נולד. הוא זוכר את הכמיהה, את האבל, ולבסוף את ההתרחקות שהייתה כמעט בלתי נמנעת .

במרחק שנות אור וזמן מהוריו של שמשון, וינקוט החליט להתגרש מאליס ולהינשא לקלייר, עובדת סוציאלית במקצועה שהייתה שותפה לדרכו המקצועית והאישית.

לוינקוט לא היו ילדים, אך כמטפל בילדים הוא הצליח לחשוב על מושגים פורצי דרך במערכת היחסים של הורים וילדים.

"ייתכן והם הגיעו אלי כדי להרגיש שהם הורים טובים דיים?" הוא חושב. "אולי מכיוון וכתבתי על תוקפנותו ההכרחית של המתבגר? אבל כמה תוקפנות אפשר כבר להכיל, ואולי משהו בליבם חושש שזו לא תוקפנות נורמטיבית לגיל ההתבגרות?"

וינקוט מתלבט מה מוקד הבעיה וכיצד לבנות את מסגרת הטיפול. בטיפול במתבגרים יש פיתוי גדול להשאיר את ההורים מחוץ לטיפול – יותר כיף לשחק עם ילד מאשר עם ההורים המבוגרים וכבדי הראש. ויחד עם זה, מאוד קשה להבין את הילד ללא הבנת מערכת היחסים שהוא מקיים עם העולם, ובמיוחד עם הוריו.

כך שוינקוט שלנו מקשיב לסיפורם של ההורים, ויחד עם ההקשבה ראשו חושב ומתכנן את התוכנית הטיפולית.

האישה ממשיכה ומספרת, כי סוף סוף מישהו מציע לה הקשבה אמיתית ונינוחה.

"ואז קרה הנס," היא אומרת ופניה מוארים. "איש האלוהים בא אלי ואמר לי שאני עתידה ללדת בן שיהיה נזיר האלוהים."

וינקוט מתבונן במנוח, אשר לראשונה נראה קצת פחות נינוח.

"אני יודעת מה אתה חושב," היא אומרת. "כולם חשבו שזה מוזר, במיוחד הוא." היא הביטה בבעלה שהתבצר בשתיקתו. "יש הבדל בין סיפורי הניסים שסיפרו לי ליד המדורה באוהל הנשים לבין מה שקורה לך כשהנס מתרחש אצלך. אף אחד לא האמין לי וגם אני לא האמנתי, אבל הבטן צמחה, וככל שהבטן צמחה כך הנחתי לזה. סוף סוף התהלכתי בגאווה והתעלמתי מהמבטים והלחישות."

כשהתחילו צירי הלידה, נבהלתי נורא. כבר לא הייתי ילדה קטנה אבל נזכרתי בנבואה של המלאך ולא רציתי שההיריון הזה יסתיים. אמא שלי הייתה איתי וגם המיילדת של הכפר, וכשהוא יצא ממני וצרח הרגשתי את הסיפוק ואת העונג שאחרי המאמץ הנוראי ,אבל לא הצלחתי להתעלם מהדאגה שראיתי בפניה של אמי .

"אומרים שילד דומה לאביו ברגע שהוא יוצא מהרחם כדי שהאב יוכל לזהות ולשייך אותו. הילד הזה לא דומה לי ולא דומה לו," היא הצביעה בסנטרה על מנוח אך לא התבוננה בעיניו.

"נו מה זה, הרי ברור," מלמל מנוח, "הוא ילד שבא ממלאך ה'. הילד הזה יודע מלידתו שהוא יהיה מושיע ונזיר מאלוהים. עוד לפני שהוא נולד הוא כבר קיבל תפקיד. לפעמים אני מרגיש שהמלאך הזה היה קוקייה שהטילה ביצה בקן של שני דרורים אפורים, ומהביצה הזו יצא גוזל גדול, יפהפה, אבל לא שלי."

וינקוט חשב על הדימוי. כמה זה קשה לגדל ילד שעוד לפני שנולד, נוצר חיץ סמוי בינו לבין הוריו.

ייתכן והחיץ הזה לא אפשר את המושקעות ההורית הראשונית שהתינוק זקוק לה אולי זו הסיבה למה שקורה עכשיו? אולי הילד הזה מחפש באופן כואב שכאילו נכפה עליו לנסות לגרום להוריו שיראו אותו באמת אך הוא עושה את זה באופן שמשחזר שוב ושוב את מערכת היחסים המוקדמת: זו אשר נגזר עליה גורלה לחוש בה שוב ושוב את היעדר השייכות, הבגידה והאכזבה?

"נזיר האלוהים הוא יהיה עד יום מותו," ממלמל מנוח. "כך היא אמרה לי. עוד לפני שהוא היה שלנו כבר ניתנה לי נבואה שהוא לעולם לא יהיה שלנו, וכבר לפני רגע לידתו נכנס לי לראש הרגע של מותו."

והאישה מוסיפה ואומרת: "כל מי שסיפרתי לו את הסיפור מושך כתפיים ואומר לי 'אבל הרי קיבלת את הילד שרצית ותראי כמה שהוא חזק ובריא', אבל אני בלב שלי הרגשתי שיש כאן בעיה ואני לא מצליחה לאהוב אותו באמת."

"הוא היה ילד כזה שרץ ומתלכלך, וקופץ ונפצע, מחפש צרות, מוצא אותן וחוזר מאושר הביתה כשהוא כולו פצוע ושרוט. ואני הייתי חובשת את פצעיו ונוזפת וכועסת, והוא היה מחייך אלי: 'אבל למה את כועסת אמא?'

ובאמת למה? כעסתי כי פחדתי, וגם הקשבתי לכל מי שאמר לי שאם אני לא אכעס עכשיו אני אבכה בעוד כמה שנים.

ועכשיו אני מתה מפחד, מהגובה שלו והשיער הארוך הזה. והוא מסתובב כל היום על הגבול עם הפלישתים. אני יודעת שהוא חוצה את הגבול, וכשהוא חוזר מאושר באמצע הלילה ונרדם עם חיוך, אני קמה בבוקר מכבסת את הבגדים שלו ואני מריחה את ריח הנשים.

אתה לא יכול לעבוד על הלב של אמא. ואתה יודע מה? לא אכפת לי שהוא שוכב עם נשים, ואפילו לא אכפת לי שהוא מתקוטט, אבל אני חרדה שהנשים האלו יפגעו בו והקטטות עם הפלישתים יגמרו רע מאוד."

"אני מבין," אומר וינקוט. "זה באמת מפחיד ומתסכל. את רוצה לשמור עליו ומרגישה שאת לא יכולה להציל אותו מעצמו?"

האישה מביטה בוינקוט ונראה שרווח לה.

"אתה צודק. אני מרגישה שמעולם לא הצלחתי לאהוב אותו ללא גבול."

"אבל איך תוכלי לאהוב ללא גבול? הרי הגבול הוצב מההתחלה, עוד בטרם נולד הילד? העובדה שהגעתם עד אליי מעידה על אהבתכם ועל דאגתכם. הילד שלכם נשמע כמו ילד בריא."

מנוח מביט באשתו וחוכך בדעתו האם לספר או לא לספר.

"תשמע סיפור," הוא אומר. "לא מזמן הילד בא אלינו, עם חיוך מאושר, ובתוך ידיו הוא מחזיק דבש."

"נשמע נפלא," אומר וינקוט, "הילד ממתיק את יומכם."

"זה באמת היה רגע נפלא, וזו הסיבה שאני חושב שהיא דואגת מדי. יש לו יכולת לראות אותנו, הוא לא רק בריון."

"נו באמת," אומרת האם. "מאיפה הדבש הזה? הילד קיבל אותו ככה סתם כי הוא כזה נחמד? אני הגעתי למצב שבו אני כל כך דואגת שיש לי מחשבות בראש. לך תדע את מי הוא הרג כדי לזכות בדבש הזה."

"את אכלת את הדבש בדיוק כמוני," אומר מנוח לאשתו. "את לא יכולה ליהנות מהדבש ואחר כך לחשוב שאולי הילד הרג מישהו."

האישה מביטה בוינקוט כמצפה שישפוט ביניהם.

וינקוט מתלבט מעט ואומר ברכות אל ההורים: "זה סיפור נפלא. אני חושב שהדבש באמת מעיד על הפוטנציאל האמיתי של הילד שלכם."

"אני לא תמימה ולא מדמיינת," היא אומרת. "עקבתי אחריו וראיתי לאן הוא הולך. הוא רדה את הדבש מתוך פגר של אריה."

מנוח הביט בה מזועזע. "מה?"

"ולמה לא סיפרת לי?"

"ומה זה אומר בכלל, הפגר הזה של האריה?"

"אני חושבת שהוא הרג את האריה, אחרת איך היה יודע לחזור לשם?" היא פונה אל מנוח שיושב לצידה. "מאז שהיה ילד היה חוזר תמיד למקומות שבהם הוא רב עם ילדים אחרים. אתה זוכר? איך היינו שומעים ששוב הוא רב עם הילד של השכנים, ואיך שהוא היה נעלם? ויצאתי לחפש אחריו ומצאתי אותו עומד בחלקת הגפנים שנרמסה מהריב הנוראי שהם רבו שם על כדור או על משהו אחר שהם שיחקו בו לפני רגע? ואני שאלתי אותו 'מה קרה?' והוא רק משך כתפיים ולא ידע מה לענות. היום אני מצטערת שלא דיברתי איתו ולא חיבקתי אותו. לא סיפרתי כי ידעתי שלא תאמין לי."

וינקוט מתלבט. זה ברור לו שהזוגיות של ההורים זקוקה לסיוע, וגם ההורות. לבסוף הוא נשען על כיסאו ואומר ברכות:

"גם היום אפשר עדיין לחבק, להיות איתו. הוא נראה כמו אריה אבל בעצם יש בתוכו ילד שאוהב דבש. כולם רואים רק את החיצוניות שלו ולא את כולו. כאשר אין סביבה שמווסתת את העוצמות, הילד נאלץ לפתח עצמי כוזב של גיבור. אני מבין היטב את דאגתכם ואני ממליץ לכם לחזור הביתה ולאפשר לו להיות בקרבה אליכם. אם ירגיש שיש לו בית שיכול לשאת את עוצמתו, הוא לא ייאלץ להילחם בחוץ כדי למצוא את גבולותיו. מטרת ההתבגרות היא למצוא את הגבול הפנימי. את המקום בו הוא יוכל להיות הוא בעצמו."

מנוח מביט באשתו ואומר לה: "בואי נלך, אני חושב שקיבלנו את התשובה."

האם מביטה החוצה אל החלון ואומרת לעצמה: "אני מרגישה שהרוח משנה את הכיוון, נלך לפני שתפרוץ סערה."

"תודה לך על זמנך."

וינקוט מלווה אותם אל הדלת. הוא חוזר אל כיסאו, מצית שוב את המקטרת ומהרהר בצער:

האם ניתן להציל אדם מפני גורלו?

שמשון הוא ילד שנושא נבואה גדולה וגורלו נקבע עוד לפני שנולד.

ווינקוט האמין בכוחה של האנליזה ובטיפול לסייע להורים ולאנשים בכלל להבין את עצמם ולפתח חיים מלאים יחד עם זה סיפורו של שמשון הוא סיפור של גורל.

האם יכול האנאליטקאי לסייע לאדם לשנות את גורלו ?

שמשון כידוע לא הגיע אל ווינקוט . ווינקוט היה רחוק מדי והא כמו רוב הנערים המתבגרים לא חשב שהוא זקוק לעזרה

אבל אם הוא היה מגיע ?