על הצורך האנושי להבין מה יש לי ולמה אני מרגישה שונה ומוזרה
והקלות הבלתי נסבלת של אבחוני ויקפדיה .
אשתי אמרה לי שאני כנראה על הרצף האוטיסטי
החבר שלי אמר לי שאולי יש לי OCD
אני חושבת שאולי יש לי חרדה חברתית , עניתי על שאלון באינטרנט יצא שיש לי חצי חרדה
משפטים כאלו ודומים אני שומעת בקליניקה .
לפעמים המשפטים האלו מופיעים ממש בתחילת קשר טיפולי לפעמים אחרי שהקשר העמיק ואז יוצאת האמת לאור :
" משהו אצלי ממש לא בסדר , אני לא נורמלי/ת "
כמו למשל אצל ר.
ר . בת ה-22 הגיעה לטיפול בסערה גדולה . אמא שלה סיפרה לי שיש לה מחשבות אובדניות והיא וחותכת את עצמה. היא ניתקה קשר מחברים וכמעט לא יוצאת מהחדר.
האמא הייתה מבוהלת , היא ראתה את בתה נמצאת בתוך מערבולת מפחידה , אבודת דרך ועם סימפטומים מפחידים .
ר תיארה מחשבות אפלות בלילות שלא נותנות לה מנוחה . היא לא ישנה וממעטת לאכול המשפטים שלה היו לא ברורים והביטויים שהשתמשה בהם היו מובנים רק לה .
היא הפקידה את עצמה לטיפול , התמסרה במהירות . פעמיים בשבוע .
רק את כאן בשבילי היא אמרה לי .
הקשבתי , ניסיתי למצוא פשר בתוך הקשר .
ר פחדה שהיא ממש לא בסדר , היא הרגישה שהיא משתגעת .
היא בדקה ברשת כל מיני סימפטומים שיש לה ונבהלה עוד יותר .
היא גילתה שאולי יש לה דיכאון , הפרעת אישיות דו קוטבית, סכיזופרניה , הפרעת אישיות גבולית ועוד כל מיני שמות מפחידים .
סיפרתי לה שבמהלך ההתמחות שלי עבדתי עם פסיכיאטרית מאוד וותיקה , הפסיכיאטרית הזו עשתה תהליך אבחון ארוך וקשוב.
כמו בלשית היא האזינה , הקשיבה , חקרה ושאלה . היא לא אהבה להחליט ולאבחן מהר .
האיבחון העצמי אולי עוזר לנו לחשוב מה יש לנו , ממה אנחנו סובלים, הוא עוזר לנו גם להתמודד עם אי הוודאות והפחד אבל יחד עם זה, האבחון עשוי לצמצם את החשיבה שלנו .
נזכרתי שכשהייתי סטודנטית צעירה לקחתי קורסים באבחון פסיכופתולוגיה .
מרוב בהלה הצלחתי להדביק חלק גדול מההפרעות הנפשיות שפורטו בקורס לבני משפחתי ואפילו לי .
אה …. אמרתי לעצמי : הדייקנות הזו היא בטח OCD ,
רגע מה זה הבכי הזה של התינוקת שלי , היא בטח סובלת מהתקשרות לא בטוחה , חוסר השקט הזה בטוח מעיד על סימנים של ADHD .
הייתי סטודנטית מאוד חרדתית .
היום אני חושבת שלפני שיש אבחנה יש אדם גבר או אישה .
באנגלית זה נשמע יותר טוב: " human being"
. ומה קרה עם ר ?
בואי נכיר אותך אמרתי לה. נושיט אלייך יד ונראה מה קורה .
גילינו יחד שהיא משתוקקת לאהבה וקבלה .
היא רוצה אהבה צמודה , קרובה .
היא מייחלת לאהבה שתהיה כמו השמש , כזו שתחמם אותה ללא תנאי , שתחמם אותה גם אם היא מבולבלת , גם אם היא מפוחדת ואבודה , גם אם היא נעלמת .
אהבה שאינה תלויה בדבר .
ככל שהיא הרגישה שהיא מקבלת את האהבה בטיפול , נעלמו הסימפטומים .
בהדרגה הסתדרו גם החיים שלה . היא מצאה זוגיות שטובה לה , התחילה לעלות על מסלול חיים נורמטיבי והמשפטים שלה הפכו להיות מאוד ברורים לי וגם לה .
בסוף – כמעט כולנו זקוקים לאהבה כזו .
האמת שזו האבחנה היחידה שעליה הייתי סומכת אם הייתי קוראת אותה בויקפדיה .