המתבגרת סיימה בכבוד 12 שנות לימוד ואנחנו נפרדנו ממערכת החינוך ברגשות מעורבים .
שמחתי על כך שבית הספר השכיל שלא להעניק לנו עוד ספר תנך.
כך יצא שקיבלנו את משכילה של טארה וסטאובר
: 
יש לי תחביב סמוי : לקרוא על כריכת הספר על מה הוא מספר ואחר כך לשאול את עצמי על מה הוא באמת .
ובכן : הניו ויורק טיימס הגדיר את זה כך : "עדות יפהפייה לכוחה של ההשכלה לפקוח את עיניו של אדם ולשנות את חייו "
מצוין ,חשבתי לעצמי בסרקזם שמאפיין אותי לעיתים : בית הספר בחר להזכיר לתלמידים שבית הספר הוא לא רק עונש .
נחמד אבל צפוי .
אחרי שקראתי את הספר אני כבר לא כל כך בטוחה שזה המסר .
ההשכלה אכן סייעה לטארה ווסטאובר להפוך אותה לאחת הנשים המשפיעות בעולם ויחד עם זה הסיפור הוא לא על השכלה .
בעיני הסיפור הוא על משפחה בעולם שמרני ופטריארכלי על טראומות התקשרותיות עוצמתיות שמשפיעות על מערכות היחסים ועל האופן שבו היא מעצבת את נפשם של בני המשפחה ואיך ואף על פי כן ולמרות הכל אפשר בכל זאת להציל את עצמך ולחיות חיים מלאים .
אם תרצו – טראומה והחלמה .
אז יאללה להמלצה על הספר:
טארה היא הילדה הצעירה במשפחה מורמונית אדוקה.
המשפחה היא חלק מהקהילה המורמונית באיידהו שבארה"ב אך היא מבודלת מרוחקת ושמרנית יותר מרוב הקהילה .
אביה של טארה חרד באופן עמוק מהרשויות ובשל כך הוא מרחיק את משפחתו מכל מה שעשוי לסכן אותם . המשפחה מתפרנסת מאיסוף גרוטאות לטארה ולאחיה אין תעודת לידה ואין תיעוד רפואי .
היא לא לומדת בבית הספר, בבית אין רדיו אין טלוויזיה ובוודאי שאין אינטרנט . ככל שחולפות השנים התנהגותו של האב הופכת לקיצונית ופרנואידית . לימים כשטארה רוכשת השכלה היא מבינה שהתנהגותו של אביה מאפיינת את האבחנה הפסיכיאטרית של מאניה דיפרסיה.
טארה מתארת את ימים של דיכאון עמוק בהם אביה שכב במיטה וסרב לאכול. ימים של חושך שבהם הילדים ניסו לשכנע את האב לאכול ומשזה לא עלה בידם נסעה כל המשפחה להתגורר במדבר בהנחה שהשמש תסייע לו להתמודד עם הדיכאון . לעומת זה בימים של האור טארה מתארת אפיזודות מאניות בהן הוא היה עובד ומעסיק את ילדיו במגרש הגרוטאות באופן שמסכן אותם, מטיף באובססיביות מתוך כתבי קודש ואוגר נשק למקרה שהרשויות יתנכלו למשפחה. ילדותה של טארה רצופה בסיפורים על תאונות ואירועי אלימות אשר נשארו בתוך המשפחה ולא טופלו ע"י מערכת הבריאות או מערכת אכיפת החוק .
במשך כל הסיפור שאלתי את עצמי איך קורה שבני המשפחה נפצעים, מסתבכים בתאונות דרכים ואירועי אלימות ואף אחד לא שואל את עצמו מה קורה עם הילדים בבית שעל ההר?
ואז הזכרתי לעצמי את הדינמיקה שבה נתקלתי גם בעבודתי עם משפחות שבהן הייתה פגיעה.
הכתובת תמיד נמצאת על הקיר וכולם מסיתים מבט ומקפידים שלא לקרוא ולא לפעול .
פגיעה מתרחשת במקומות שמאפשרים אותה .
כשטארה מתבגרת היא מקבלת השראה מאחיה טיילור שמקפיד ללמד את עצמו מספרים ולשמוע מוסיקה בהחבא בחדרו .
טארה מתחילה לגלות סקרנות לעולם הגדול .
אחיה טיילור עוזב את הבית ומחליט ללמוד בקולג'.
באותו זמן אחיה הבכור שון שעזב את הבית החליט לחזור .
הוא פורש את חסותו עליה ונוצרים ביניהם יחסי קרבה עמוקים .
כאשר טארה נכנסת לגיל ההתבגרות, היא נפתחת לעולם יוצרת קשרים עם בן גילה בכנסיה ומנסה את כוחה בשירה ובריקוד.
אמה של טארה משתפת פעולה בהיחבא עם ניסיונותיה של טארה לפרוץ את ההסתגרות המשפחתית.
האב לא שם לב אבל שון נוהג בה ברכושנות וקנאה שהופכות לאלימות קשה.
האם שרואה את האלימות לא מצליחה ולא מעוניינת לבחור צד לעצור את בנה האלים .
האב מתעלם וכך נחשפת הדינמיקה של פגיעות בתוך המשפחה :
אלימות שאחריה מגיעה התנצלות עם מתנה ולבסוף -האשמת הקורבן.
האב במחלתו והאם בחולשתה מסרבים לגבות את טארה ומאפשרים לפגיעה להמשך
טארה מופקרת לנפשה.
טארה וסטאובר כתבה את הספר רק כאשר היא הצליחה להתרחק מהמשפחה .
היא התעקשה להבחן בבחינות הכניסה לקולג' ולמרות שלא זכתה בהשכלה פורמלית היא זכתה במלגה שסייעה לה להכנס לעולם ההשכלה .
באופן אירוני מה שהאב חשש ממנו אכן התקיים : מוסדות המדינה סייעו לטארה להתרחק מהמשפחה . מהרגע שהיא התרחקה ורכשה השכלה היא פיתחה התבוננות ביקורתית על מנגנוני השימור המשפחתיים והחברתיים שסייעו להשאיר אותה חסרת מודעות וקורבן לאלימות והשתקה.
רק לאחר שסיימה את הדוקטורט באוניברסיטת קיימברידג' והצליחה ליצור לעצמה את סיפור חייה באופן שניתן להעלותו לעל הדף וליצור ממנו ספר.
עוצמתו של הספר טמונה בחוויה שבה הקורא חווה את נקודת מבטה של הכותבת בין העבר להווה . הסיפור מסופר מנקודת מבטה של הילדה אשר מתבוננת במציאות ללא ביקורת וללא שיפוט כפי שילדים מתבוננים בחייהם ואז הוא עובר להציג את המציאות מעיני האישה הבוגרת והמשכילה מדובר בסיפור שמסופר כמו טיפול בפוסט טראומה שנעשה בתנאים של בטחון אשר מאפשרים צלילה אל תוך החוויה הטראומטית ויציאה ממנה במטרה לחזור לבטחון וליציבות .
לאורך כל הספר ניתן לראות שטארה מקפידה לתאר תיאורים עובדתיים ומדויקים למשל : "כך אני זוכרת את התאונה ייתכן ואחי זוכר אחרת "
נראה שהיא מבקשת ליצור רצף של סיפור כדי לנסות לשקם את התודעה ולחלץ מתוכה סיפור קוהרנטי.
מדובר במסמך מרתק אשר נכתב בגוף ראשון . נראה לי שאנשי מקצוע שעוסקים בטראומות יזהו מנגנונים שמוכרים להם אבל דווקא העיסוק בתופעה קולקטיבית על רקע של קהילה שהיא פחות מוכרת לתרבות הישראלית אפשרה לי את ההנאה מקריאת סיפור שהוא פשוט סיפור טוב .
נהניתם ? לא נהניתם ספרו מה הרגשתם
אשמח לשמור על קשר ברישום למייל :
